החלטה בתיק ע"ע 3267-07-13

סגן הנשיאה, השופט יגאל  פליטמן

1.         בפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' גילה פרימק וגב' תמר סליימן; ס"ע 47216-08-10; להלן - פסק הדין האזורי), שבו התקבלה תביעת המשיב כנגד המבקשת. המבקשת חויבה לשלם למשיב פיצוי פיטורים בסך של 25,260 ש"ח, הודעה מוקדמת בסך של 3937 ש"ח, והפרש דמי הבראה בסך של 2222.6 ש"ח. בנוסף חויבה המבקשת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 6,250 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.         המשיב עבד אצל המבקשת בעבודות שונות. המבקשת הנפיקה למשיב אישורי עבודה החל מ - 2003 ועד ל - 2009 ודיווחה על העסקתו בשירות העסוקה. המשיב פוטר מעבודתו ונשללו ממנו פיצוי פיטורים. למשיב הופרשו פיצויי פיטורים וכספים אחרים לשירות התעסוקה. עבודת המשיב הסתיימה ביום 10.9.09.

3.        בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלות הבאות: מהו מועד תחילת עבודת המשיב במבקשת?; מהן נסיבות פיטורי המשיב והאם בנסיבות אלה למבקשת זכות לשלול מהמשיב פיצוי פיטורים וחלף עבודה מוקדמת?; מהו גובה שכרו הקובע של המשיב?; מה שיעור דמי ההבראה המגיעים למשיב?; האם זכאי המשיב לפיצוי הלנה?.

4.        בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה. בית הדין פסק כי יש לראות רציפות בעבודתו של המשיב אצל המבקשת החל מחודש אפריל 2003. זאת, בין היתר, לאור העובדה כי המשיב עבד באותו מקום ובאותו הקשר עסקי החל מחודש אפריל 2003 ולאור העובדה שהמבקשת הוציאה תלושי שכר למשיב ודיווחה עליו לשירות התעסוקה לאורך כל תקופת העסקתו. נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל ולא הצליחה לסתור רישומי שירות התעסוקה. לפיכך נפסק כי לא היה נתק ביחסי עובד ומעביד.

5.        בית הדין פסק כי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב פוטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצוי פיטורים. שכן התלונה במשטרה, בחשד לגניבה ממקום העבודה, נסגרה והמבקשת לא הוכיחה כי המשיב אכן ביצע את הגניבה. יתירה מזאת, מתצהיר מנהל המבקשת עולה התלונה, אשר הוגשה למשטרה, הינה תלונת סרק. נפסק כי המשיב עבד שנים רבות ולא הוכח כי רצה לחדול מעבודתו, או כי עשה פעולה או אמר אמירה שממנה ניתן להבין שחדל לעבוד מיוזמתו. עוד הוכח כי לא נעשה דבר בעניין ה"גניבה" שלא הוכחה. לפיכך נדחתה גרסת המבקשת והתקבלה גרסת המשיב, שגם בסוגיות אחרות נמצאה קוהרנטית. בנוסף נפסק כי גרסת המבקשת בעניין זה הייתה נגועה באינטרסים שונים שגרעו מאמינותה. במצב דברים זה, התקבלה גרסת המשיב לפיה לא הסכימו להחזירו לעבודה חרף בקשתו והגעתו ולכן המשיב זכאי לפיצוי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

6.        בית הדין האזורי קבע כי אין לנכות מהסכומים המגיעים למשיב בגין פיצוי פיטורים את הסכום שהתקבל משירות התעסוקה כפיצוי פיטורים. בית הדין האזורי היה ער לכך שיתכן שחלק מהסכום ישולם בכפל אולם קבע כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה, המוטל על כתפיה, בדבר מהות התשלומים. עוד נקבע כי יתכן שחלק מהסכומים ששולמו למשיב מתייחסים לשנים 2000-2003 שלא הוכחו. בית הדין פסק כי המבקשת הציגה שלל גרסאות המתייחסות למחלוקות בין הצדדים וכי הגרסאות אינן אחידות וכוללות סתירות רבות אשר יש בהן כדי להטיל צל כבד על טענות המבקשת ומהימנות עדיה. אשר לפיצוי הלנה פסק בית הדין קמא כי נוכח המחלוקת המשפטית בין הצדדים ביחס לזכאות המשיב לפיצוי פיטורים, אין מקום לחייב המבקשת בפיצוי הלנה אלא בגובה הפרשי הצמדה וריבית מעת סיום יחסי העבודה (10.09.09) ועד ליום התשלום בפועל.

7.         המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית דין זה ובמקביל הגישה לבית דין זה את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני.

הבקשה וטענות הצדדים

8.         בבקשתה הדגישה המבקשת כי עיכוב הביצוע מבוקש באשר לשני רכיבים - פיצוי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. המבקשת טענה כי המשיב מתפרנס בקושי רב למחייתו ולמחיית משפחתו, וכי שכרו נע סביב שכר המינימום. המבקשת הפנתה לפסיקה בה נקבע כי עובדת היות עובד תושב שטחים עשויה לעורר קושי מסוים באשר לסיכוי להשיג השבת סכומים ששולמו על חשבון פסק הדין באם הערעור יתקבל. אשר על כן, כך טענה המבקשת, לאור מקום מגורי המשיב בצירוף מצבו הכלכלי, סביר להניח כי המבקשת לא תצליח להיפרע מהמשיב ככל שתזכה בערעור.

9.         לגבי סיכויי הערעור טענה המבקשת כי הסיכויים טובים ולמצער אינם משוללי יסוד. המבקשת לא חלקה על כך שהמשיב פוטר וכי היה עליה לשלם לו פיצוי פיטורים. ברם, לטענת המבקשת, סכום פיצוי הפיטורים, או לפחות ברובו, שולם למשיב. לסברת המבקשת, מסקנת בית הדין קמא בנוגע לניכויים חודשיים שבוצעו על ידי המבקשת מבוססת כולה על מידע שמסר נציג המבקשת ולא הועלתה על ידי המשיב באופן פורמאלי במסגרת ההליך, למעט בתצהיר עדותו הראשית. לכן, לטענת המבקשת, למעשה מדובר בטענת קיזוז אשר לא כומתה ולא הועלתה כדין. לחלופין מדובר בתביעה לסעד חדש ועל המשיב היה להעלותה במסגרת כתב התביעה שהגיש מטעמו. בפי המבקשת טענות אף לעניין דמי ההודעה המוקדמת. המבקשת גרסה כי בית הדין קמא לא דן כלל בסוגית ההודעה המוקדמת ולא קבע ממצאים עובדתיים ביחס לאירועים אשר הובילו לניתוק יחסי העבודה, ולכן שגה באשר לפסיקתו ברכיב זה.

10.      המשיב, בתגובתו, מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע. המשיב טען כי אין לעכב פסק דין כספי וכי לא יעלה על הדעת שכספיו של עובד יהיו מולנים לעוד מספר שנים לאחר שהם הולנו כבר שנים. לטענת המשיב, קיים חשש כבד כי עד לשמיעת הערעור תרוקן החברה מכספיה או תפורק. המשיב גרס כי סיכוי הערעור קלושים ואפילו אפסיים. למבקשת אין טענות משפטיות אלא ערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. המשיב הדגיש כי המבקשת לא שילמה בעבר הוצאות שנפסקו כנגדה לפני כשנה וכי מדובר במבקשת שאינה מכבדת את החלטות בית הדין.

הכרעה

11.      לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה על שני ראשיה - להידחות. להלן טעמיי.

12.      נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש, שעליו להראות כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום לו נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל (רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך). עוד נפסק כי כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי ניתן להשיב את המצב לקדמותו ועל כן הנטייה תהא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם יוכיח המבקש, שאם יזכה בערעורו - לא יוכל לגבות חזרה את כספו (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ (5) 403, 405 (1997)).

בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לשיקול שעניינו מאזן הנוחות -

" קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך." (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, ניתן ביום 22.9.10).

13.       באשר לסיכויי הערעור - כאמור הבקשה לעיכוב ביצוע מתייחסת לשני רכיבים - תשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. המבקשת, בבקשתה, מודה בחבותה לתשלום פיצוי פיטורים, אולם גורסת כי תשלום זה נפרע, למצער ברובו. עיון בפסק הדין האזורי מעלה כי פסיקת בית הדין בעניינים האמורים מבוססת בעיקרה על קביעות עובדתיות, הנסמכות על התרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות המבקשת ועדיה ונתונים שהוצגו בפניה. בית הדין, לאחר בחינתו את התשתית העובדתית, קבע כי אומנם המשיב קיבל סך של 10,562 ש"ח משירות התעסוקה כפיצוי פיטורים. אולם, מאחר שהמבקשת ניכתה מהמשיב סכומים, שחישובם כמעט פי שלושה מהפיצויים שקיבל המשיב משירות התעסוקה, פסק בית הדין כי יש לקבל טענת המשיב לפיה אין לנכות מסכום פיצוי הפיטורים את הסכום שקיבל משירות התעסוקה. בית הדין קמא מצא כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה, המוטל על כתפיה, בדבר מהות התשלומים שנערכו על ידה, לטענתה. בהקשר זה יש לציין כי בית הדין קבע שהמבקשת הציגה שלל גרסאות, לא אחידות, הכוללות סתירות רבות. בנוסף, מצא בית הדין האזורי כי המשיב זכאי לחלף הודעה מוקדמת, מהמשיב פוטר מעבודתו. אשר על כן, על פני הדברים, משעיקר הערעור באשר לשני הרכיבים - פיצויי פיטורים ודמי הבראה - עניינו בקביעות עובדתיות, אשר בית דין זה ממעט להתערב בהן, נראה כי סיכוי הערעור אינם כאלה שמצדיקים בשלב זה, בבקשה לעיכוב ביצוע, התערבות בפסיקתה של הערכאה הדיונית.